אימוץ ילדים הוא סיטואציה שבמסגרתה מועבר ילד ממשפחה גרעינית–ביולוגית, למשפחה אחרת מאמצת. זאת סיטואציה קשה מאוד, מכיוון שהוצאה של ילד ממשפחה אחת למשפחה אחרת, היא תמיד מורכבת רגשית. לכן קיימת מעטפת שלמה, שנועדה להגן על שלום הקטין שמועבר ממשפחה למשפחה וכן להבטיח הליך תקין ופיקוח הדוק. על הפיקוח ההדוק, אמון גורם אחד במדינת ישראל – בית המשפט לענייני משפחה. מכאן, לאור חשיבות הנושא, מצאנו לנכון לחבר את המאמר שלהלן, שבמסגרתו נסביר בהרחבה מה הדין לגבי אימוץ ילדים במדינת ישראל ומה חשוב לדעת על כך. כל זאת, נכתב כדי להעניק לכם הקוראים היקרים – מידע איכותי.
חוק האימוץ:
בישראל, דיני האימוץ מוסדרים בחוק אימוץ ילדים, התשמ"א–1981 (להלן: "חוק האימוץ"). עקרונות האימוץ מוסדרים בחוק זה, החל מהעובדה שאימוץ ייעשה רק בהחלטה ופיקוח של בית המשפט, ועד להוראות הנוגעות להוצאת ילד מביתו, משפחת אומנה והחובה לבחון בעדיפות ראשונה את טובת המאומץ. בנוסף, חוק האימוץ מתווה את הפרוצדורה בכל הנוגע לאישור בקשות אימוץ, החל מהגדרתו של קטין כבר אימוץ – שזהו השלב הראשון בהעברת קטין ממשפחה למשפחה אחרת, ועד הוצאת צו אימוץ סופי, שבעצם הופך את ההורים המאמצים, להורים לכל דבר ועניין.
עיקרון בסיס בחוק האימוץ – צו אימוץ:
סעיף 1 לחוק האימוץ, קובע את הכלל הבסיסי בדיני האימוץ בישראל, והוא כי אימוץ ייעשה לפי צו של בית המשפט, בעקבות בקשה של מאמץ, כלומר – הורה המבקש לאמץ. העיקרון החשוב השני שמתואר בסעיף הראשון לחוק האימוץ, הוא כי צו אימוץ וכל החלטה בתחום האימוץ, תמיד ייבחנו על פי טובת המאומץ. כך נקבע בסעיף 1ב' לחוק האימוץ: "בעת בחינת טובת המאומץ בהחלטות בהליכי אימוץ יובאו בחשבון זכויות הילד, צרכיו והאינטרסים שלו, לרבות זכותו ליציבות ובכלל זה צמצום העברתו ככל הניתן בין מסגרות או בין משפחות; ככל שהמאומץ מסוגל להבין בדבר, יובאו בחשבון גם רצונו ודעתו לגבי אותו עניין". כלומר, במסגרת הליך אימוץ, לא רק שיש לקחת בחשבון את טובת הקטין, אלא גם יש לשמוע את עמדתו ככל שניתן. הדבר אף עולה בקנה אחד עם האמנה למען זכויות הילד, שאושרה גם במדינת ישראל. כמו כן, הדבר מגלם תפיסה ליברלית, לפיה קטין שעובר הליך אימוץ, הוא אישיות בפני עצמה, עם עמדות ורצונות, שאותן יש לקחת בחשבון.
כשירות מאמץ לפי חוק האימוץ:
עיקרון חשוב נוסף בדיני האימוץ, קובע כי ניתן לאמץ קטינים בלבד. כלומר, מהרגע שאדם מגיע לגיל 18, הרי שהוא בגיר שכשיר לחובות וזכויות, ולכן לא ניתן לאמץ אדם שעבר את הגיל האמור. כמו כן, חוק האימוץ מגדיר את רף הגילאים של המאמץ. דהיינו, סעיף 4 לחוק האימוץ, קובע כי הורה מאמץ, חייב להיות גדול מהקטין לפחות ב-18 שנים, אלא אם מדובר באימוץ של בן זוג של הורה מאמץ.
עוד קובע חוק האימוץ, שאימוץ ייעשה רק על ידי בני זוג, כלומר – איש ואישה, כלשון החוק. ללמדנו, שאין חובה שבני הזוג יהיו נשואים. כמו כן, החוק קובע חריגים, כגון מאמץ שהוא בן זוג של הורה מאמץ קיים, או כאשר מדובר בקרוב משפחה של המאומץ, שהוריו נפטרו (למשל – קטין שהוריו נפטרו, והמאמץ הוא הדוד או הדודה).
דתו של המאומץ:
חוק האימוץ קובע גם כי אימוץ לא ייעשה בין דתות שונות. דהיינו, המאמץ חייב להיות בן דתו של המאומץ. קטין שהוא בן הדת היהודית, לא יוכל להיות מאומץ על ידי משפחה בת הדת הנוצרית או המוסלמית, וכך להיפך. המטרה של הסעיף היא להבטיח אימוץ חלק וקל, ולא לחשוף קטין לקושי נוסף בהליך האימוץ, שהוא אימוץ דת אחרת.
תפקידו של העובד הסוציאלי:
חוק האימוץ, מקנה גם לעובד סוציאלי מקום משמעותי בחוק. כך למשל, אימוץ צריך לקבל ליווי של עובד סוציאלי, ויש להתחשב בעמדתו של העובד הסוציאלי, לרבות במקרים של רצון למסור קטין לאימוץ, וגם במקרים של עצם מתן צו אימוץ.
נושאים נוספים:
חוק האימוץ מונה עוד עקרונות רבים, כמו למשל הסכמת ההורים הביולוגיים בעת העברה לאימוץ, הקריטריונים לגבי מסירת קטין לאימוץ, החובה לנסות לאתר את ההורה השני במקרים מסוימים ועוד. כל אלו, לא סוקרו במאמר זה, בשל מורכבותם. לסיום, נדגיש כי בעת הצורך, חשוב מאוד לקבל ייעוץ משפטי של עורך דין משפחה בעל ניסיון.
